ספגטי בן זונה

אתם כבר יודעים את דעתי על הצגות יומיות. ללכת לסרט כשעוד יש אור בחוץ ולצאת כשיש חושך זה סמן מובהק

מבחינתי לחיים טובים. הפעם זה היה צעירה ויפה, סרטו החדש של פרנסואה אוזון.

אח"כ, אחרי שאטחן לכם קצת את המוח נאכל ספגטי אלה פוטנסקה.

העלילה של הסרט (אל תדאגו בלי ספוילרים, לא שיש הרבה הפתעות בסרט הזה) מתפרסת על ארבע עונות

בארבעה פרקים וארבעה שירים של פרנסאוז הארדי.

נערה מתבגרת נפטרת מבתוליה בחופשת הקיץ.

בסתיו, בבוקר היא בבי׳הס ואחר הצהריים היא עובדת כזונה עצמאית.

בחורף קורה משהו שמפסיק הכל.

באביב היא מנסה לבחור מחדש מה הדרך שלה.

בין אלו מערכת היחסים שלה עם אמה, אביה החורג, אביה הביולוגי שרק מדברים עליו אבל לא נוכח,

אחיה וחברה בת גילה (הסמן העלק נורמטיבי של גיל העשרה-׳ככה זה בדרך כלל׳).

אה, וגם לקוח מיוחד והפסיכלוג. לכאורה סיפור שכבר שמענו.

הייחוד בעיני בסרט הזה, הוא הצימצום בתסריט שכתב אוזון וחוסר השיפוטיות כלפי הדמות הראשית.

יש משהו אומנם פרובוקטיבי אבל מרענן ומרגש בסרט שמאפשר גמישות בעמדה המוסרית בנושא מין וזנות.

חור ההצצה שמאפשר לנו אוזון קטן ומוגבל כמו במשקפת מופעלת מטבעות.

הוא מחלק לנו מפתחות לפי ראות עיניו ובקמצנות מדודה משתמש בחלק מהדמויות כמציצות או כמראיינות עבורנו.

התוצאה לי, הצופה, נתנה מרחב ניכר להשלכת עצמי לתוך הסיפור מכל כך הרבה עיניים.

מצאתי את הנערה שהייתי, ראיתי מול עיניי את בבואת הנערה שבתי הופכת להיות, מצאתי את עצמי האם,

ואת עצמי הבת. ראיתי את עצמי בזוגיות.

ראיתי את המיניות שלי, על גילגוליה מאז הגירוי הראשון.

מצאתי את עצמי מתגרה מסצנות המין ומוותרת לסיפור ה׳גבר מבוגר שוכב עם ילדה׳ בגלל שזה היה פשוט כ׳כ מחרמן ויפה.

ראיתי את האישה שבי מזדהה יותר עם עולם המבוגרים והבנה שנעוריי חלפו (תודה לאל).

שמחתי על סקס בשל, התגעגעתי לפעמים ראשונות בחיים.

פחדתי לדרכם של ילדיי.

וכל זה התאפשר בעיקר כי בסרט הזה רב הנסתר על הגלוי. נראה שבכוונה הוא בחר לא לספר יותר מאשר לספר.

זה סרט התבגרות במובנים רבים, לא רק של הנערה

אוזון מצטט בסרט את השיר של רמבו "לא היינו רציניים בגיל 17" (אותו משורר מהמאה ה-19 שפרץ בגיל 16 ככוכב עולה

בשמי השירה, שבגיל 20 עזב את הכתיבה והפך לסוחר נשק, שניהל רומן סוער עם ורלן המשורר המבוגר ממנו, רומן שהסתיים

בורלן יורה ופוצע אותו; רוח נעורים והרס עצמי פר אקסלנס).

אולי כדי להגיד לא היינו רציניים אבל אוי כמה הזמן הזה משנה את מסלול חיינו. או לא?..

והפס קול, (קולות עונג), נראה לי ששם טמונות הרבה מהמחשבות של אוזון.

הנה הפסקול:

 

ספגטי אלה פוטנסקה

פסטה מלמעלה

יש מעט מנות פסטה טעימות כמו ספגטי אלה פוטנסקה או בעברית ספגטי בסגנון הזונות.

הרבה אגדות יש סביב מקור השם של המנה הזו, אבל מה זה באמת משנה כשהיא ככ טעימה וזמינה.

הקטע שלה ובזה היא מתריסה למטבח העונתי, הוא שאין בה ולו דבר אחד שאינו דבר מזווה.

כשכל היום רוצים להישאר במיטה, למי אכפת אם זה עונת האספרגוס.

יש בשילוב בין האנשובי-צלפים-עגבניות-זיתים-שום-צ׳ילי את כל הטעמים שאפשריים על הלשון כך שאם לרגע בראש,

נוריד מהזנות את כל המכסים הפוליטיים חברתיים מוסריים האיומים והעצובים שלה

ונשאר עם הפנטזיה של הזונה הנדיבה והמאושרת כנראה זה מה שיהיה לנו בפה.

  • 500 גר´ ספגטי (ספגטי מחיטה מלאה של ברילה יאזן את הקטע הבריאותי יותר, בלי לשלם בטעם)
  • 2 כפות שמן זית
  • גוש חמאה קטן (נגיד ככה 30 גרם)
  • 6 שיני שום פרוסות דק דק
  • פלפל אדום/ ירוק חריף (חצי כפית עד כפית אם יבש או אחד-שניים אם טרי- תתאימו ליכולת שלכם)
  • 2 חופני זיתים שחורים מגולענים וקצוצים גס- קלמטה או טאסוס (בערך 20 אם אתם פדנטים)
  • 2 כפות צלפים במלח קצוצים גס
  • 1 קופסה גדולה (או שתיים קטנות) שימורי עגבניות מרוסקות או בקוביות מאיכות מצוינת
  • כף גדושה רסק עגבניות
  • 1 קופסת אנשובי בשמן זית קצוץ דק
  • כף עלי אורגנו טריים (או כפית יבשים)

(אפשר להשתמש ב800 גרם עגבניות טריות וקצוצות אם זה שיא העונה אבל במקרה הזה אין מה)

  • חופן נדיב פטרוזיליה קצוצה
  • פרמז"ן מגורד (לא חובה)

מחממים את השמן והחמאה במחבת רחבה שתוכל להכיל אח׳כ את הפסטה, מוסיפים אנשובי וצלפים

ומערבבים עד שהאנשובי מתפרק קצת, מוסיפים שום, זיתים, פלפל חריף ורסק עגבניות וממשיכים לערבב עוד דקה שתיים,

מוסיפים עגבניות, מביאים לרתיחה, טועמים ומסדרים טעמים (לפעמים צריך להוסיף קצת חומץ בן יין או קצת סוכר,

תטעמו ותראו מה טוב לכם), מביאים לרתיחה, מבשלים על אש קטנה ובזמן הזה מבשלים את הפסטה.

(אפשר לתת גם ספלאש של עראק/פרנו/וודקה)

Gli spaghetti Amano la compagnia ספגטי אוהב חברה

נעצור כאן לרגע מתודי של הכנת פסטה למי שהבריז מהשיעור הזה.

בישול פסטה זה ענין פשוט מאוד ואין מה לסבך אותו עם שטויות. מים (הרבה מהם). מלח. אש.

שמן לא, שטיפה לא, מכסה לא.

הפסטה צריכה רק שיארחו לה לחברה בשקט בזמן שהיא מתבשלת ושנשים לב רגע לפני שהיא עוברת את הגבול.

יש כאן חישוב מתמטי פשוט, תעשו אותו פעם אחת במדידה ואז תצלמו את כל הכמויות בעין וביד ובפעם הבאה יבוא לבד)

על כל חבילת פסטה (500 גרם)-5 ליטר מים-5 כפיות שטוחות מלח.

מרתיחים את המים בסיר, מוסיפים מלח

מכניסים את הפסטה ונותנים לה לקרוס למים, נותנים לה ערבוב טוב ומבשלים ברתיחה ערה (בדיוק בגבול לפני שגולש).

מבשלים 2 דקות פחות מזמן הוראות היצרן ואז מתחילים לבדוק כל חצי דקה.

כדי לזהות את זמן האל דנטה (על השן) נוגסים בפסטה ומרגישים שהיא גמישה ושבאמצע שלה עוד טיפה קשה.

קורעים ומסתכלים, כשהיא מוכנה בדיוק, נראה נקודה לבנה קטנה (כלומר פסטה לא מבושלת) במרכז של האיטריה.

כמה קטן? קטן כמו סיכת תפירה.

שופכים למסננת, נותנים ניעור קטן ויאללה ישר לרוטב. לא שוטפים, לא מייבשים. הפסטה צריכה להגיע קצת רטובה לרוטב.

באיטלקית זה נשמע עוד יותר טוב Gli spaghetti devono avere la goccia

מרימים ומורידים את הפסטה בעזרת שני מזלגות בתוך הרוטב כדי שיתערבבו טוב יחד בלי להמעך.

מסירים מהאש, מפזרים פטרוזיליה קצוצה ופרמזן

פסטה 45 חתוך

נ.ב – יש עוד שיטה לבישול פסטה, היא חתרנית ושונה אבל אם אנה דל קונטה אומרת שזו שיטה לגיטימית אז תאמינו.

מרתיחים מים ומלח, מוסיפים את הפסטה ומחזירים לרתיחה, מבשלים 2 דקות.

סוגרים את האש, מכסים במגבת מטבח ובמכסה (כמו שמכינים אורז) ומחכים בדיוק את הזמן של הבישול לפי הוראות היצרן.

מסננים ומעבירים לרוטב.

בשיטה הזו, לפי דל קונטה, הפסטה שומרת על הטעם של קמח הסמולינה והמים המסוננים עכורים הרבה פחות

אז הפסטה לא מפסידה כלום.

שיטה ממש טובה כשמכינים פסטה בכמות גדולה, או בטיולים כשחוסכים על הגזיה.

ואם צריך שיר שיסכם ממש טוב את האוירה של הפסטה הזו אז ברור ששוב סרג" יככב:

הדפסת המתכונים הדפסת המתכונים

Leave a Comment

Required fields are marked *.