בין לבין.

בעולם הרפואה הסינית, אנחנו מרותקים כבר אלפי שנים משכבת השאו יאנג (SHAO YANG).
כמבנה תאורטי, מחלקים את תפקודי הגוף למעין שש שכבות תלת מימדיות המנהלות ומתנהלות
מול תכני העולם החיצוני והעולם הפנימי שלנו.

השאו יאנג היא השכבה בגוף שלנו, ובנשמתנו באותה מידה, של הבין לבין. לא פה ולא שם. הציר של הדלת.
התווך בין החוץ שלנו; המערכת הפתוחה לעולם, לבין הפנים שלנו; המערכת הסגורה.

הסודות שלנו יושבים שם. מחכים בסבלנות לתורם לספר.
המחלות הסמויות; מתחבאות במרווח הזה, ממתינות לרגע שפוף, שעת הכושר שלהן,
או שמה יש לומר רגע בו יש להן הזדמנות, אולי, להתחיל להרים ראש ובתקווה להצליח לצאת כך שלא יצטרכו לגור אצלנו לעד.
כך גם כאשר רעיונות ותפיסות שאנחנו מחזיקים לגבי עצמנו עולות למבחן נהיגה מחדש.
המס שלנו על מהלכים כאלה יחווה לעיתים קרובות כסימפטומים מציקים.
סימפטומים באים כדי להביא עדות להחלמה, אולם אנחנו, בטבענו האנושי, אוהבים לדחוף אותם חזרה פנימה.
להסמיא אותם; לא מתאים לי לדבר את זה עכשיו.
לא, לא בא לי על המחלה הזו, אין לי חשק להתמודדות הזו. אין לי זמן אליה.
לעיתים אנחנו כאילו מנצחים ודוחפים אותם פנימה אבל לפעמים פשוט נמאס למתחבאים האלה והם יוצאים החוצה ברגע ממש לא מתאים.

כשאנחנו מטפלים בהפרעות במרחב הזה אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים וחכמים עם ועבור המטופלים שלנו.
ועם עצמנו כמובן.
מתי זמן להציף, מתי זמן להחזיר לעומק בהמתנה לזמן מתאים יותר, הוציאו להדחקה שם רע ולא בצדק,
לפעמים אנחנו טועים ומגלים שיופי, עזרנו לענינים לצאת, אבל אין כלים וחיסוניות להתמודד איתם
ולעיתים הפוך, אנו מגלים שפספסנו הזדמנות להתמודד עם משהו שהיה כבר מוכן.
מזל שכמעט תמיד הגוף והנשמה יודעים טוב מאיתנו ועושים את הדבר הנכון בזמן הנכון עבורנו.

עכשיו אתם אולי שואלים עצמכם, מה, מה נהיה? מאיפה באה עם זה?
ואני אענה שאחד, אתם כבר מתחילים להכיר אותי וככה זה,
ושתיים אספר לכם שביליתי יומיים מופלאים עם הבת שלי וקבוצת המחול שלה על אמאותיהן (ואבא אחד אמיץ)
ולילי, המורה הנדיבה שלהן.
עשינו סדנה בורטיגו – כפר האומנות האקולוגי.
הכותרת היתה סדנת ריקוד אמהות ובנות. אבל זה היה כל כך הרבה יותר.
הצוות שליווה אותנו הזכיר לנו נתינה מעומק הלב. כוונה.
ובכלל לב פתוח.. זו היתה העמדה שכולם היו בה. לרקוד גדולים כקטנים.
זה היה כ'כ יפה ומרגש. וכמה טובה העצירה המוחלטת הזו מהיום יום.
אז רקדנו לא מעט, פיסלנו בבוץ ובכינו הרבה. טיקסנו טקסי בת מיצווה ורקדנו עוד. כן. קייטנה.
ונזכרתי.

ורטיגו

פשוט נזכרתי כמה מדי אני בדברים עצמם במקום במעברים שאני כ'כ אוהבת. כמה זמן של כלום הוא המון.
כמה לשבת ולהביט בקוי מתאר קרובים ורחוקים זה התחביב האהוב עלי. וכמה הרבה מדי אני עושה בלי שבאמת צריך.
הכל דחוס דחוס ומשיק מדי. אז אני עוצרת. מרווחת. אני עושה סדר בזמן שלי. מארגנת מטרונום לפי הקצב שלי. די למהר.
אני עושה מתיחות. מנסה גמישות על עקשנות.

Kanji-for-MA[1]

יש באסטתיקה היפנית מושג שנקרא 'מה'. הרווח בין הדברים.
הגדרת היש מתחזקת דרך האין.
איפה שיש בלאגן ועודף; אפילו דברים בעלי ערך מאבדים מערכם, נטמעים בהמון.
ה'מה' הוא הריקות מלאת האפשרויות.
כמו הבטחה שממתינה להתקיים.
והיא ממתינה.

כנראה לא סתם מארק סטרנד המשורר נקלע לחיי דווקא עכשיו.
סטרנד כותב כמעט רק על זה. על הנשימה מאחורי הדברים עצמם.
וזה מזכיר לי איך ללחוש.

הרעיון

גם אנחנו רצינו שיהיה לנו
משהו מעבר לעולם שהיכרנו, מעבר לעצמנו,
מעבר לכוחנו לדמיין, אבל למרות זאת משהו
שבתוכו נוכל לראות את עצמנו; והתשוקה הזו
תמיד באה באקראי, באור דועך ובכזה קור
שקרח על פני האגמים בעמק נסדק והתגלגל,
וסופת שלג כיסתה את מעט האדמה שראינו,
ורגעים מן העבר, כשצצו ועלו שוב,
לא נראו כמו שהיו פעם, אלא לבנים כרוחות רפאים,
מהבהבים חלש בנוף שקרי, בין מחיקות חבויות;
ולא היתה אפילו פעם אחת שהרגשנו שאנחנו קרובים
עד שרוח הלילה אמרה, "למה לעשות את זה,
ביחוד עכשיו? לכו חזרה למקום אליו אתם שייכים;"
ואז הופיעה שם, עם כל חלונותיה זורחים, קטנה,
רחוקה, מעבר למישור הקפוא – בקתה;
ועמדנו לפניה, נדהמים שהיא שם,
והיינו פוסעים קדימה ופותחים את הדלת,
ונכנסים לתוך הזוהר ומחממים את עצמנו,
אבל היא היתה שלנו על ידי שלא היתה שלנו,
והיא חייבת להישאר ריקה. זה היה הרעיון.

(מארק סטרנד, שירים. תירגם וערך בחן רב- עוזי וייל)

אז לכבוד הצורך לשבת ולבהות, אני חולקת אתכם מתכון מינימליסטי בעבודה וזמן אבל מפתיע עד מאוד בטעמו העשיר.
מרק קישואים עדין וקרמי מעצמו, עם פסטו קייצי של נענע ופיסטוקים.
תאכלו אותו חם היום וקר מחר. ותבהו בין לבין כשאתם נזכרים.
אגב, קישואים הם ירק לא מוערך. וחבל. אולי השם קישוא הכה לא מושך הרס להם את המוניטין.
אז בואו ונקרא למרק הזה בשם הצרפתי שלו שיתן לו allure תואם.

Soupe d'été aux courgettes
(מרק קישואים קייצי)

soupe d'été aux courgettes

3 כפות שמן זית
קילו ורבע קישואים שטופים בלי קצוות, לא קלופים, חתוכים לקוביות בינוניות (כפפות זה רעיון טוב. הם מפרישים משהו שנדבק לידיים ולא נעים)
שן שום יחידה פרוסה
מלח וצ'ילי טחון.
850 מ"ל (4 כוסות ועוד טיפה) ציר ירקות חם (אבקת מרק ירקות אורגנית תעשה את העבודה, אני לא אספר אם לא תספרו עליי)

זהו למרק. נשבעת לכם שגם בלי הפסטו, זה מרק מלא טעם.

בסיר רחב, מחממים את השמן, מוסיפים את קוביות הקישואים ומטגנים ככה רבע שעה. מערבבים מעט, שלא ידבקו מדי.
הם יזהיבו לאט לאט ויתרככו מאוד.
כשזהובים מאד מוסיפים שום פרוס, מלח וצ'ילי טחון וממשיכים לטגן 5 דקות.
מוסיפים את הציר הרותח ומבשלים חמש דקות נוספות.
טוחנים בסטיק חזק או בבלנדר (של שייקים) עד שקרמי מאוד (תזהרו מהשפרצות, אז אם בבלנדר, בכמה נגלות)

בינתיים כשהקישואים משתזפים מכינים את הפסטו קיץ:

חופן מלא עלי נענע שטופים היטב
חופן מלא עלי פטרוזיליה שטופים היטב
חצי שן שום
קליפה מגורדת מלימון
מיץ מחצי לימון
1/4 כוס פיסטוקים קלופים לא קלויים (או קלויים ואז אל תוסיפו מלח)
חצי כוס שמן זית
מלח, פלפל שחור

מועכים הכל יחד בבלנדר/ מג'ימיקס/ מכתש ועלי אם יש לכם עצבים להוציא.
תטעמו לראות אם חסר מלח או לימון.

מגישים חם או בטמפרטורת החדר עם כפית מהפסטו. לחם שאור חמצמץ יהפוך את זה לארוחה שלמה.


soupe d'été aux courgettes

ופינה. שתמיד תמיד מפליאה אותי.

ופה הסרט המלא

הדפסת המתכונים הדפסת המתכונים

(6) Comments Write a comment

Leave a Comment

Required fields are marked *.