- mypillowbook - https://mypillowbook.org -

ההעלמות

ג׳ורג פרק, סופר צרפתי, כתב ספר שכותרתו ‏la disparition, ׳ההעלמות׳,
שלוש מאות עמודים של רומן בלי האות E, שזה במקבילה, כמו לכתוב ספר שלם בעברית בלי האות ו׳.
לכולנו יש רגעים כאלה, תקופות כאלה, לפעמים חיים שלמים מחוסרי איזו ו׳ מהותית ועדיין חיים שלמים.
רק נסו לדמיין את האתגר של לתרגם ספר כזה, האם העלמות בשפה אחת יכולה להידמות להיעלמות בשפה או תרבות אחרת,
בחוייה של אחר? כמה פרטית היא חווית ההעלמות…

אני חושבת שאם אדרש לסכם, עשרת הימים האחרונים היו פיכס.
זה התחיל ככה: סיימתי שיעור יוגה, גמישה ואסופה עשיתי את הטעות של לבדוק מה פיספסתי בטלפון בשעתיים האחרונות.
חיכה לי שם תמים ומפתה קובץ וידאו.
פתחתי אותו בעודי מלהגת על עמידת הראש הכושלת שלי והוכתי בסרטון קצר של ישי.
בקרוב שבע שנים שלא ראיתי אותו מחייך. כלומר החיוך שלו איתי, בלב ובתמונות, החיוך שלו מציץ מהחיוך של עמנואל,
אבל לראות את הפה מתרומם ואת העיניים מאירות בהילוך אמיתי?..
זה לא. שבע שנים פחות 3 חודשים.
ופתאום הוא מחייך אליי ממסך הטלפון. וידאו של רוח רפאים. בוידאו יש משהו חי, וחי על מת זה אאוץ' שקשה לתאר.
קיבלתי מתנה שורטת לקראת יום הולדת ארבעים שלא יחגוג השבוע, עוצמת הדמעות שפרצו ממני הפתיעו גם אותי.
פרט לעצב האין סופי שהטביע, הרגשתי עלבון.
נדמה היה שגנבו לי גלגל; אני נוסעת יציבה מזה זמן,
שמחה אפילו. שבעת רצון. סוג של מאוזנת. החיים טובים אליי. אני טובה אליהם.
והמסר הזה שהגיע בלי הכנות, הרגיש לי חודרני, שתלטני ולעגני אפילו.
אני לא יודעת למה אלו הרגשות שעלו.
אולי לכעוס, לזעום, להתנגד, קל לי יותר עדיין מלשהות בלהיות עצובה או אפילו מי ישמע, מוקירת תודה.
עוד לא הגעתי למקום הזה שבו אני שמחה ומחבקת אות ממנו. אני עוד לא שם.

ביום ראשון בואכה יומולדת שכבתי במיטה עם עמנואל ושוחחנו על היומיומולדת של אבא ואם נרצה לציין אותה איכשהו.

אמא נכין לאבא עוגה

איזה?

עוגת גזר ממבה

(ישי אהב גזר. מאוד. ובעיקר אהב להשאיר את בדל הגזר; הקצה של הלמעלה, בכל מקום.
איזה שנתיים אחרי, מצאתי במגירה בדל גזר מצומק. מזכרת)

ממבה, מה זה ממבה?

נו, אמא, הדבר ההודי הזה שאבא אהב, נו זה עם הריח

עמבה?

כן, עמבה. נכיון לו עוגת גזר- ממבה.

עוגה לא הספקנו להכין, ביום ההולדת שלו, הכלבה שלנו נעלמה.
כן, שבוע פיכס, אמרתי לכם והתכוונתי.

היא עדיין לא נמצאה. אנחנו מחפשים כבר שבוע ויום. אבל לא, נעלמה.

זאת לולה:


אם אתם רואים אותה אז צלצלו. הלב שלנו מתחיל להתייאש.

אני שואלת את עצמי מה יש בעולם שלי עם כלבים?
לעיתים נראה לי שהכלבים שאני מזמנת לחיים שלי באים לעזור לי לעשות שיעור.
אתם לא מבינים; אני אספר לכם סיפור:

כמה שבועות לפני שישי נהרג, היה יומצמעות.
הכלב שלנו, קפוצ'ינו, נבהל נורא מהזיקוקים וברח לי (בחיאת, תחסכו לי הפעם את ההטפות על איך דבר כזה קורה.
קיבלתי בשפע גם מאלה השבוע; אני אמא חסרת אחריות, מגיע לי. אסור לי לקחת כלב. חבל שיש לך ילדים.
שמעתי כבר הכל השבוע. אז די. אני ממשיכה בסיפור אם סיימתם לקטול אותי)
אחרי שעה של חיפושים צלצלו להגיד לי שהוא נדרס.
ישי היה במסיבה במדבר, בלי קליטה כמובן, הייתי לבד עם הילדים.
קיבלתי עזרה במנהלות האיומות (שוב תודה יורם. היית ותהיה תמיד חבר אמיתי).
צלצלתי לחברה ובכיתי לה על קפוצ'ינו, "למה הילדים שלי צריכים להתמודד עם מוות ואובדן בגיל כל כך צעיר" יבבתי לה.

לא הרבה ימים אחרי זה, הבנתי את התשובה.
בבוקר, כשסיפרתי להם, קפוצ'ינו עזר לי.
אבא עם קפוצ'ינו אמרתי להם. הוא לא לבד.

אז אני לא יודעת מה הסיפור פה עם לולה.
אני מתגעגעת אליה ממש וממשיכים לחפש

אולי היא באה ממלאכי הכלבים לעזור לנו לעשות סיבוב חוזר בהתמודדות עם אובדן.
אני לא יודעת עדיין.
אם היא תחזור אני אשאל אותה. תחזרי כבר הביתה.

_______

אני מאמינה בניסים. כשנוח לי.
כשלא, הכל אקראי וחסר משמעות.
תלוי באיזה יום אני מוצאת את עצמי.
אבל יש שני מקומות שאני חותמת עליהם כמרחבי נס; המטבח ובין הסדינים.

היום על השיש מרכיבים שנראים אקראיים, בטח לא קשורים לבריושים; חמאת קשיו, שקדים, ביצים וכאלה,
הופ הופ טרללה ולתנור. שם קורה קסם. נהיה בריוש. או מעין לחם תירס בלי תירס. אבל בריא.
ובלי קמח או דרעק תעשייתי אחר. אפילו בלי כמעט פחמימות למי שזה האויב שלו.
פלאוליתי ממש אם זה הדת שלכם.
שתי דקות אחרי; נעלם. אין בריוש. בקושי פירורים יש.

ובמיטה, אני מקווה שאתם יודעים, אם לא, אז חבל, כי שם ניסים אמיתיים קורים. יש עולם ופתאום אין.
גוף מאבד צורה, מוח נסוג לאחור ולב מתרחב עד שהכל נשטף בו ואין דבר פרט לעונג. העלמות. נס.

גם אני שואלת את עצמי איך אני יכולה לזוז מאבל, אובדן ועצב אין סופי לבריושים, אהבה וחמאות גוף. אני יכולה.
אלה החיים שלי.
של כולנו.

זה לא או ש או ש
אלא וגם וגם

בריוש קשיו שהוא בגדר נס

(מתכון לא שלי, מיש מש בין מתכונים שמקורם לא ידוע לי)

מחממים תנור ל160 מעלות

משמנים תבנית אינגליש קייק בחמאה ומניחים בתחתית התבנית נייר אפיה (מציירים את מלבן התחתית עם עפרון
על הנייר וגוזרים)

בקערה קטנה מערבבים:
3/4 כוס קמח שקדים
כף קמח קוקוס
כפית סודה לשתיה
חצי כפית מלח

בקערת המיקסר מערבבים:
2 ביצים שלמות, 3 חלבונים (זה הלבן)
כפית דבש
300 גרם שזה כוס וקצת (צנצנת קטנה) של חמאת קשיו או שקדיה – לדעתי קשיו טעים יותר אבל גם עם
השקדיה זה נהדר

(כן, זה מתכון שדורש משכנתא אבל זו לא אני שאמרה שאם אין לחם שיאכלו בריושים!)

מערבלים עד שאחיד וקרמי, מוסיפים 2 כפות מים ואת התערובת של היבשים. מערבבים היטב.

מוסיפים כף חומץ תפוחים/ כף ועוד קצת מיץ לימון ושוב מערבבים ממש טוב. עם מרית בודקים שלא נתקעו שכבות
לא מעורבבות בקערה.

מעבירים לתבנית,
אופים 40 דק עד שאפוי לגמרי וזהוב מאד (בודקים עם קיסם).

מקררים עשר דקות ומשחררים מהתבנית, מקלפים את הנייר.

פורסים אחרי שמתקרר עוד קצת.

פה עם גבינה מלוחה טובה, צ׳אטני מנגו (בכל זאת קצת עמבה) ואגס אפוי (חצאי אגסים, מוציאים את הגרעינים עם כפית פריזיאן,
נו זו שעושה עיגולים, מפזרים טיפה קינמון ואופים בערך שעה ב-160 מעלות. התנור שלי גדול מדי, כשאני מפעילה אותו לא נעים
לי מהחשמל אז אני כבר מנצלת את החום לעוד בישולים)

שומרים במקרר עד שבוע | אפשר להקפיא פרוס ולהודות על זה ברגע המתאים. מחממים בטוסטר קופץ.

כשאני נוהגת אני מקשיבה להרצאות בטד. גם שאני רצה. אבל זה לא קרה הרבה השבוע.
זו הרצאה מענינת וכולה סובבת הקונצרט הזה, לי זה נעים: