- mypillowbook - https://mypillowbook.org -

געגוע, אבל למה?

37, זו היומולדת שהיתה לי שלשום. אולי משבר גיל הארבעים הקדים אצלי…?

בזכרונות שלי את אמי בגיל הזה היא היתה כבר גדולה.
אני מרגישה כל כך קטנה מצד אחד ומצד האחר מרגישה שסיפור חיי כל כך גדול למידותיי.
אתמול לפני 12 שנים, התחתנתי עם ישי. יום אחרי היומולדת.
שבועיים לפני החתונה המתוכננת, התקשר הרב שטעה ביומן והודיע שהוא מצטער אבל לא יוכל לחתן
אותנו בתאריך שקבענו. אז בארבעים ושמונה שעות ארגנו חתונה.
בבוקר עוד הלכתי לבחינה בלימודים, בצהריים רצנו לארקפה לקנות לחמים ועוגות ובשקיעה היינו נשואים.

לא היה די-ג׳י אלא אוסף שירים על דיסק שאבא שלי הכין.
אוכל גם לא היה הרבה. ושמלה שאלתי כי שלי עוד לא היתה מוכנה.
איפרתי את החברות שלי ואת עצמי בחדר הקטן בו התאהבנו ונעלתי כפכפי גומי ישנים.
היו אולי 20 אורחים. הייתי בת 25 ויום, ולא הייתה ממני מאושרת בעולם.

חמש שנים אחרי, היו לנו כבר שני ילדים.
שבע אחרי, כבר לא ידענו אם דרכנו תשאר יחד.
שמונה אחרי, ישי נהרג בתאונה במדבר.

אני יודעת, גם אני בולעת רוק עכשיו ומנסה להבין כמה כבד יכול להיות פוסט בבלוג שמתיימר לדבר על אוכל.
אני מצטערת, מסתבר שכבד מאוד.

ימי הולדת, אצלי, כמו אצל הרבה בנות, מלווים בחשבון נפש ויחסינו לאן עם עצמי.
כשזה בא עם יום נישואים כזה ויום כיפור אז בכלל מה אני מתפלאה שספטמבר כבד עליי.

השנה שאלות על חופש מעסיקות אותי במיוחד, ברור שלהשאר עם שני ילדים קטנים ואבא מת זה גרדום רציני לחופש,
אבל גם הזדמנות לקביעת דרך כי הרי עכשיו זה I did it my way time.
קביעת הדרך שלי מתגלה לי כלא כל כך קלה. אני מגלה כמה יותר ויותר מתקיימות בתוכי אוסף דמויות שלא
מסתדרות יחד משו משו.

דמות האמא, המטפלת, העצמאית, האחראית והמזינה מיוצבת לא רע, מתפקדת יפה ובגאווה לא קטנה אומרת שרדתי,
כיף אצלנו, לא עצוב פה, הכל מתקתק כמו שצריך. כבר לא מסוכן.

לצידה מתריסה ולעגנית, קופצת הילדה הרעבה להרפתקאות, פנטזיה אחת גדולה וצבעונית של מפגשים פורצי דרך,
גילויים מהפכנים ולילות ללא שינה בלי לחשוב מתי צריך לקום מחר.
זו שרוצה להסחף למקומות מרגשים ומסוכנים גם במחיר כאב.
זו שאמרה בגיל 17 ששווה להתאהב תמיד גם אם הלב ישבר. ששווה לרוץ גם אם אפול על הפרצוף.
זו שמשחקת במה היה קורה אם ומה היה קורה אם לא.
החלק הזה בי התחיל לעשות ממש הרבה רעש לאחרונה. הוא צועק לי באוזן feed me feed me.
עכשיו איך מוצאים אינטגרציה בין האשה המיושבת והילדה פורקת העול הזו, אלה כנראה חומרים שיקנו אוטו
לפסיכולוגית שלי השנה.

 

רמי ואני נסענו לפרובאנס לחגוג לי יומולדת בתוך האווירה הזו.
מסכן… היה צריך להתקע עם פקעת העצבים הזו באוטו לשעות ארוכות.

מצאתי לנו נוף ממש יפה להתבלבל על שאלות של מה אפשר ומה אי אפשר בלי.
אז מה אתם אומרים, כמה אוכל אפשר לתת לפנטזיות בלי שהמציאות תרגיש עלובה לידם?

 

 

ולא, הפעם אין לי שום מתכון להציע כי כל מה שאכלתי השבוע היה ענבים שגנבתי מהכרמים,
חמאה עם משהו ובגט (עם חמאה). ויין.

 

אז כשיעבור לי הכבדות בבטן ואדי האלכוהול יתאדו, אכתוב לכם משהו טעים שתוכלו להכין לאושפיזין בסוכה.
יש לי כמה רעיונות שאספתי פה.

לאה גולדברג כתבה את זה טוב ממני בתפילה שלה ב'שירי סוף הדרך' שלה:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.