עוגת חנק

אז מסתבר לבן שלי יש הפרעת קשב כלשהי. ולקות למידה כזו או אחרת.
והוא נורא נורא חכם ורעב לדעת עוד ועוד כאילו היה בצום ומציעים לו ביס. רמאדן מידע.
הרבה מעבר למה שאני מכילה. או יודעת. והוא עוד מעט בן שמונה.
אז השילוב המרתק הזה בין יכולת מנטלית מפעימה לבין תחת שמסוגל לשבת במקרה הטוב דקה או שתיים,
מתסכל אותו. ואותי גם.
והוא כועס הרבה ומתלונן לא מעט על הפגיעה הזדונית שלי בחופש שלו להיות מי שהוא:
אנאלפבית גאון.
ובמידה רבה הוא צודק.
אני מוצאת עצמי נקרעת בין הרצון לעזור לו "להתיישר"; להיות מסוגל לקרוא ולכתוב. לפתור חשבון על דף
כי בראש זה לא נחשב בעיניהם, לפתח יכולות התארגנות סבירות,
לאסוף את עצמו לקו מחשבה רציף. להתנרמל.

ומצד שני אני כל כך אוהבת את החירות המחשבתית שלו, את הדרך בה הוא מסרב לעשות דברים
שהוא לא אוהב. את הרצון לאסוף מידע במעגלים ולא בקו ישר ובעיקר את חוסר ההבנה והבלבול
ל "למה לי לפתח מוטיבציה למשהו שבכל פעם שאני נפגש בו אני מרגיש חלש, טיפש וחסר יכולת".
איזה חבר אמר לי להפסיק להתייחס לזה כבעיה אלא להבין שזו תכונה.

הילד הזה שלי, אם הייתי מגדלת אותו בעולם בו טבע, שיח בעל פה ורגישות אין סופית לבעלי חיים היו מתכון
להצלחה ושיגשוג, הוא היה המלך. זו הממלכה שלו.
אבל לצערי, בעולם היום, אם אתה לא קורא וכותב, או לפחות משתדל בכיוון, גם בבית ספר "משחרר",
אז שאר הדברים מוצלים ונדרשת ממך כמות עצומה של אמונה כדי לשמור על הבטחון שלך.
בדיוק פה נכנס התפקיד של להיות אמא של הילד הנפלא הזה, הנה מגיע הרגע בו העיניים שלי נעשות
כבדות ורטובות. האחריות משתקת אותי.
אז אנחנו הולכים להוראה מתקנת ולאיבחון דידקטי ופסיכולוגי ואז נוירולוגי ופסיכיאטרי (אתם יודעים כמה זוגות
נעליים הייתי יכולה לקנות בסכומים האלה?!?) וכל מה שמדברים שם זה על החולשות שלו והקשיים ואני
רוצה לצעוק, אבל לוחשת, את החוזקות שלו והקסם שהוא מביא. וחלקן שומעות.
אחרי כל פגישה כזו אני רוצה לקחת סירה גדולה, לשוט איתו סביב העולם ושיעזבו אותי בשקט כל החכמות האלה.
ואני לא עושה את זה. אני מפחדת.

אני אמצא את הדרך לעזור לו ולשמר אותו?
זה דורש סבלנות ואירגון; שהן שתי תכונות שהן לא בשפע גם אצלי.
אז יחד איתו אני מנסה ללמוד מה זו סבלנות, אמרה לי דיאנה שהיא באה מהיכולת להיות בסבל.
אבל למה לסבול למה?
נראה לי שילדתי לי מורה קטן לסבלנות.

אני לא יודעת. אלמד כנראה לאחור.

כשאני חסרת שקט אני נכנסת למטבח. צוללת לתוך הסירים עד שיותר טוב לי.
יש הרבה אוכל בבית בתקופה האחרונה. צוחקים עליי שאני מבשלת כל כך מהר
שעד שמגיעה ההקלה אני מכינה כבר יותר מדי אוכל. אם אתם רעבים, אני הכתובת.

עוגת חנק

עוגת שיש

ככה קראו פעם לעוגות ספוג. זו ממש טעימה. ומתאימה בדיוק לימים שלא ברור לי אם אני וניל
או שוקולד. היא לא מתוקה מדי ויש בה קצת פלפל שחור כי אני עדיין בקטע.
במקור מתכון מפה עם שינויים קלים.

1/2 כוס קקאו
1/2 כוס סוכר חום דק
1/3 כוס מים חמים

3 כוסות קמח לבן/ קמח כוסמין לבן דק
2 כפיות אבקת אפיה
11/2 כוסות סוכר חום דק (2 כוסות אם אתם אוהבים מתוק)
כוס שמן זית עדין
כפית תמצית וניל משובחת
1/4 כפית מלח
1/4 כפית פלפל שחור גרוס דק
5 ביצים קרות
כוס ריוויון או כוס חלב+כפית מיץ לימון

מחממים תנור ל-180 מעלות

משמנים ומקמחים קלות תבנית קפיצית טבעתית.
בקערה גדולה מערבבים את הקקאו, חצי כוס הסוכר והמים.

בקערת המיקסר עם וו הגיטרה או עם מטרפה ידנית, מערבבים סוכר, שמן, תמצית וניל, מלח ופלפל.
מערבבים את הקמח ואבקת האפיה בקערה נפרדת. אם משתמשים בכוסמין כדאי לנפות דרך מסננת.
זה לא יזיק גם עם הקמח הלבן.
מוסיפים את הביצים, אחת אחת ומערבבים בין ביצה לביצה.
מערבבים היטב עד שהתערובת מסמיכה קלות. זה יקח משהו כמו 3 דקות.
מוסיפים לסירוגין את הקמח-אבקת אפיה ואת הריוויון (שליש מכל אחד בכל הוספה).
מערבבים בין לבין. כשהתערובת אחידה מפסיקים. לא מערבבים יותר מדי או שבאמת זו תהיה עוגת חנק.
מעבירים מחצית מהתערובת הבהירה לתערובת הקקאו ומערבבים. גם פה אל תגזימו, עירבוב החסר יתן אפקט
שיש קאררה מלכותי.
מוזגים לתבנית שכבות שכבות של התערובת הלבנה והחומה. שליש מכל אחד כל פעם.
לתנור. החום כבר יעשה את מלאכת השיוש.
אופים 60-70 דקות. העוגה מוכנה כשהיא עוברת את מבחן הקיסם. מקררים בתבנית. אם יש לכם תבנית עם שפיצים
תהפכו עליהם. ותקררו הפוך. אם אין, שתתקרר ככה. לא קריטי.

עם סכין חדה עוברים מסביב, משחררים את העוגה.

עוגת שיש

עוגת שיש

הדפסת המתכונים הדפסת המתכונים

(10) Comments Write a comment

להגיב על קרין קידר לבטל

Required fields are marked *.