- mypillowbook - http://mypillowbook.org -

זה הסתיו

הבת מצווה עברה. כזו משפחתית ובדיוק שלנו.
הנה תמונה

(צלם מתן כץ הצלם הסופר מוכשר)

גם יום ההולדת שלי עברה. תודה אהובי, עשית לי יום מהאגדות. עונדת זיכרון ארנבי לצווארי.
בטיפול הוואטסו שקיבלתי סיפרה לי המטפלת על המתנה שנתנה לעצמה בגיל 40; למרוד במרד.
אז לקחתי לעצמי את המתנה שנתנה לעצמה וביקשתי להתחלק.
כל הזמן למרוד זה שיא הבנאליות שלי. השנה אנסה למרוד בזה.

כמדי שנה אני מנסה לראות ביומן הנייר שלי כמו גם בזה של הלב מה אני מתכננת לי להשנה.
לא שהחיים קוראים ממש ביומן הזה אבל לתכנן תוכניות כל עוד אני לא נקשרת אליהם באזיקים זה יופי.
אז אני רוצה להפסיק שוב לכסוס ציפורניים. לא רק את אלא שבקצות האצבעות שלי.
ואני רוצה לכתוב יותר.
אז בהתקף של רגע נרשמתי, ויומיים אחרי הופעתי לסדרת מפגשי כתיבה עם גבי ניצן.
'לרכב על הנמר' הוא קורא לזה. הוא הרי נוטה לרו-חניות הבחור אז לא מופתעת משם כזה.
מי זה הנמר הזה שלי ואיך אטפס לו על הגב בלי שיטרוף אותי קודם?
התחלתי בפלספת ובמילים כמעט אינטליגנטיות של רעש ושקט ונוכח ונעלם ובסוף הבנתי
שהנמר שלי לפחות עכשיו, זה מוות.
או יותר נכון חיים עם מוות. זה קצת פחד מוות.
לא רק המוות של ההוא שלנו. אלא גם סופים של חלקים בי שאני מוכנה לשים
בצד ולהפרד מהם אבל במקום להגיד ביי אני עושה להם החייאה מפה לפה עם עיסויי לב נמרצים.
כמו החלק שבורח. וזה שטוב מאיים עליו.
זו שמפחדת שלא יראו אותה, מפחדת לאבד את מה שהרוויחה ממה שאיבדה.

וגם החלק שאומר קודם כן או זה שאומר קודם לא, במקום אולי.

אז הניו ייר רזולושיין שלי הוא כזה: פחות סימני קריאה, יותר סימני שאלה.
(בא לי לתקוע פה סימן קריאה גדול אבל הנה תראו אני מתגברת על עצמי ומציעה להניח סימן שאלה צנוע ליד)
בהתחלה זה יהיה בטח בגרסת הנזייף את זה עד שזה יהפוך להיות חלק חדש בי.
עם קצת מזל פעם אשכח שזה דרש כל כך הרבה מאמץ.
הרבה קביעות נחרצות יצטרכו לשבת במרינדה של סימני שאלה להתרכך ולהתעקל לצורה חדשה.

וגם באנשים מצוינים אני נפגשת שם. במועדון הכתיבה שלנו. אמיצים אחד אחד. מתקלפים.
קורה שם קסם ואני מודה מאוד להיות בו.
יש שם כמה מוכשרים לעצבן.
אני מנסה לקנא בהנאה ולנסות שלא להתקמט, להסתנוור מאורם ולוותר, אלא לשהות בבוהק ולהאיר איתם.

אולי יצא מזה סיפור קצר. אולי רומן. אולי ניירות מקומטים למגירה. וכמה חברים. אם זה תלוי בי.
בכלל אני לומדת יותר ויותר כמה החלק שלי כאדם הוא להשתדל. את השאר לא אני קובעת.
זה מעין עידון להפרעת השליטה שלי.

הסתיו כבר פה. על אף התעקשותם המביכה של השרבים האחרונים, המתישים, ליזע את כולם,
חולצות עם שרוולים ארוכים מתחילות לצוץ בנוף כמו שלחובבי טבע חצבים מקפיצים את הלב.
ככה זה חובבי חורף מהסוג שלי, תנו לי מבוא למגפיים וצעיפים ואביך עצמי בעיגולי זיעה בצהריים
רק כי הבטחת השחר הקרירה הסמירה את עורי.

בארגז האורגני היום היו תינוקות כל כך חמודים של צנוניות וקולרבי סגול. פומליות ריחניות
וצרור של ירוקים שלוחש גשם. כן אני סאקרית רצינית של חורף. אח. וגרביים. וערמונים.
והתכרבלויות תחת פוף לוהט.
אז נכון אין ממש כזה בארץ אבל עם חלון פתוח ולחץ דם כמו שלי אני מתארגנת על משהו.

בחמש דקות חתכתי לנו סלט שמגלם בו סתיו.
התיישבנו בגינה ובעוד השמש יורדת הצינה כמעט ובאה.

{אז לשם הכנות, בין מה שכתבתי פה לפני שעה, ולבין הרגע הזה בו אני עורכת את עצמי,
עברה פה אמא אחת (שהיא אני) ואיבדה כל מידה של סבלנות. חמלה. שקט. מוחזקות.
כל המילים היפות שאני שואפת להן
והתפרצה על ילד ממש מתוק בן שמונה ששונא לעשות שיעורים.
מזל שהוא מכיר אותה ואת מצבי הרוח המשתנים שלה.
"אני מבין שקיבלת מחזור אמא. מחר תחזור לך הסבלנות?". אני מקווה חמוד.
מקווה מאוד.}

סלט סתיו

2 שומר קטנטנים או חצי גדול פרוסים דק לאורכם
3 קולרבי קטנטנים או אחד גדול. קלופים אם הקליפה עבה ופרוסים דק דק
חפן צנוניות קטנות פרוסות דק
גזר קלוף מקליפתו בקולפן וקלוף עוד ועוד עד שנגמר כמעט
פומלית קלופה
גרעינים מחצי רימון
עלי אורגנו/ נענע/ פטרוזיליה
חצי כפית פרג
חצי כפית שומשום שחור
2 כפות שמן זית משובח
כפית גדושה רכז רימונים
מיץ וקליפה מליים שלם
מלח גס
פלפל שחור גרוס טרי

מסדרים את הירקות, הפירות והעלים על צלחת שטוחה גדולה.
מזלפים שמן זית, רכז רימונים, מגרדים את קליפת הליים מעל וסוחטים את המיץ.
מפזרים פרג, שומשום שחור ומלח פלפל ואוכלים מיד.