אם עדיין לא ראיתם את ה׳דיבוק׳ בתאטרון גשר אז תעשו לעצמכם מתנה שתדבק אליכם כנראה להרבה זמן.
אגזים אולי ואומר שזו ההצגה הטובה ביותר שראיתי בחיי.
סיפור ששובר את הלב, תפאורה מהפנטת, תלבושות חכמות, סשה דמידוב האיקוני ורובינא החדשה; אפרת בן צור.

אותה אפרת בן צור שלתמיד תהיה בראש שלי זו ששמה פודרה וציירה ריסים, נותנת בהצגה את תפקיד לאה,
אין לי מושג איך היא חיה אחרי כל ערב כזה.
החיוורון והתשישות שלה בעומדה מול תשואות הקהל בסיום המחזה, הכמירו ליבי, רק שמיכה להניח ראש רציתי
בשבילה. ובשבילי גם.

העוצמות, ההתכווננות והאחיזה כל כך חזקים, כך שמהשורה הראשונה בה ישבתי, הרחתי את הנזלת, הזיעה והדמעות שלה
מתערבבות בשלי.
אולם שלם ובהם אני, מתייסרים איתה והדיבוק שלה זוחל לתוכי (איך מושכים באף בלי שישמעו זו אומנות שעוד לא סיגלתי לי).

בתוך עטיפה יהודית נבנית דרמה פסיכולוגית משפחתית שמעבר למעין רומאו-יוליה, אהבה לא ממושמשת (כן כן אני יודעת;
ממומשת זו המילה), נרקם סיפור על הדבק שלנו לחיים. על ההצמדות שלנו למתים.
מה זה להיות גבר? ואשה? אשה בקול אישה. גבר מדבר מתוך אישה.
קולות פנימיים לעומת חיצוניים. כוח וחולשה. שליטה והתמסרות.
כל כך הרבה שכבות גאולוגיות במחזה יחיד שמקורו לפני 100 שנים.

בהצגה הזו החיים שחור-לבן, העולם עשוי ממותר ואסור ומבנהו חובות חובות.
בעולם הזה צריכים להתיישר על מנת לחיות כחלק מחברה. אלימות, גסות, תאבת בצע ורוע לב מותרים.
שבירות, פגיעות ורגישות מוחבאים ומוקצים.

המוות לעומת החיים מציע עולם צבעוני של חופש במחיר כבד מאוד של געגוע ומיחזור. המוות מפתה, מלא חמלה והומור.
מלכודת דבש שאין חזור ממנה. "אל תתקרב לחיים, הם מלאים מחלות.."

והאהבה, מסיגת גבול שכמוהה, מעיזה לשחק בין העולמות.

יצאתי מהמחזה וניסיתי להבין מה הדיבוק שלי. מה נדבק בחיים אליי ואני מזדהה איתו כל כך עד שאני חושבת שאני הוא.
מחשבות, רעיונות, קבעונות. מי מדבר ממני אם זו לא אני. מה יבוא במקום אם אפנה מקום. דיבוק מחליף דיבוק.
כשאני אומרת לעצמי שאני צריכה לשחרר מעצמי משהו, מישהו, איך אני יכולה לעזור לו לשחרר אותי?
אני רוצה בכלל שישחרר אותי? אולי הוא שיחרר אותי ממזמן ורק אני אוחזת בו ולא מרפה.
נבהלתי מהמחשבה שהמתים מסתכלים עלינו, שמחתי על הרעיון שיכול להיות כיף שם במוות.
זה הרגיע את המתים שלי וקיוויתי ששמח שם וחופשי.

לחם קישואים ולימון

בית ולחם. כנראה אלה מילים נרדפות.
מאז שקניתי "ספר האפיה" של ארז קומורובסקי אני אופה בלי הפסק.
אתם כבר מכירים אותי, ספרי בישול אני קוראת לפני השינה, בשביל החלומות.
הפעם לקחתי את לחם הצזיקי שלו ועשיתי עליו גרסיה
(שזו המילה הנהדרת של אמא שלי בין גרסה לוורסיה – מזל טוב אמא ויומולדת שמח- אני כל כך אוהבת אותך)
קמח כוסמין וקישואים, גרידת לימון ורוזמרין ששופע בגינה כרגע.

• ל-2 כיכרות בינוניות או אחת גדולה
• 500 גרם קמח כוסמין לבן
• 300 גרם קמח כוסמין מלא
• 25 גרם שמרים טריים
• 300 גרם יוגורט כבשים סמיך (אני משתמשת ביוגרמה)
• 300 גרם קישואים קטנים מוצקים מגורדים עם הקליפה בפומפיה גסה
• 3 שיני שום מגורדות דק
• קליפה מלימון טרי מגורדת דק
• 1-2 כפות רוזמרין טרי קצוץ
• 2 כפות שמן זית ארומטי
• 400 מל מים
• כף שטוחה מלח

בקערת המיקסר עם וו הלישה מערבבים קמחים ושמרים, מוסיפים מים ויוגורט ולשים כמה דקות עד שמתקבל
בצק אחיד. מוסיפים את שאר החומרים פרט למלח. לשים כמה דקות נוספות במיקסר.
מוסיפים מלח ולשים עוד דקה.
מתקבל בצק רך ודביק.

מעבירים את הבצק לקערה נקיה משומנת בשמן זית, מכסים בשקית ניילון גדולה ונותנים לבצק
לתפוח שעתיים במקום נעים.

מחממים בינתיים תנור ל230 מעלות ובתוכו 2 סירי ברזל כבדים (22-24 ס"מ קוטר) או סיר אחד בינוני.

בתום התפיחה מוציאים את הסיר(ים) מהתנור, משמנים קלות בשמן זית ומחלקים את הבצק עם כף.
הבצק עדיין רך ודביק ולא בר עיצוב (אם משתמשים בסיר אחד, מעבירים את הבצק כולו לסיר).

זהירות הסירים לוהטים!!

מכסים את הסיר במכסה וממהרים להחזיר לתנור.

אופים 35-40 דקות.

מסירים את המכסה ואופים 10-15 דקות נוספות.

מוציאים את הלחמ(ים) מהתנור ומקישים. הצליל צריך להיות חלול
והצבע אמור להיות זהוב מאוד מכל צדדיו.

אם התחתית לא שחומה, מניחים הפוך (תחתית כלפי מעלה) ואופים עוד כמה דקות, ככה 7-10 דקות.
מצננים על רשת.
ואז אוכלים עם חמאה ומלח גס. או לבנה חמוצה עם בריכה מנחמת של שמן זית ועגבניה סחוטה.