זמן להיטיב

אני מנסה לחשוב אל מי אני כותבת ולמה לפעמים אין לי מה לומר.
הרבה זמן לא כתבתי פה, קיץ וסתיו עברו.
ואני שואלת את עצמי איך שותקים בלי להעלם, איך מדברים בלי לתפוס את כל המרחב.
נראה לי שלבושתי אני מאלה המדברות בקול רק כדי להרגיש קיימת. סתם. מילים. ומילים. ותוכן דל.
ולעיתים גם השתיקות סתמיות. שותקת מיאוס. מכך שנאמר הכל. רגעים בהם אני לא רוצה לשמוע
עוד ובטח לא להשמיע.
או שתיקות כי אמרתי די והותר וחבל שכך.
חסרות בחיי שתיקות נוכחות. נינוחות.

שוב שנה חדשה מתחילה. אני מנסה להבין מה לבקש השנה. השנה האחרונה שלי בשנות השלושים.
39. זה של גדולים. הרבה מחברותיי כבר שטות היטב בשנות הארבעים שלהן כך שהשער כבר לא נראה כל כך מפחיד.
כמו הזמן הזה שנהיה לך חבר בתיכון ואת עוד בחטיבה (לא אני, לא, לי לא היה חבר בחטיבה. בקושי עם בנות הסתדרתי,
שלא לדבר על להסתדר עם עצמי.) בכל מקרה, החבר הזה מהתיכון קצת יותר גדול, מעולם קצת יותר גדול,
מדברים שם על צבא ויש חכמות כאלה שיודעות להגיד טריפו ורוק מתקדם ולו יש רשיון לאוטו כבר, אבל השאר, אותו דבר.
אז ככה זה כנראה גם בארבעימים חוץ מתופעות הלוואי של העור שמגלה לפתע שאיפות טופוגרפיות והמחזור שמגמגם
והבטן שכבר לא נעלמת רק כי החלטת לעשות צום מיצים כי היא מעצבנת אותך, הבטן כן?
ותבונה. ומתינות. להן אני מחכה בנימהרות של צעירות.

יחד עם שנת השלושים ותשע הזו אני מבינה שלמעשה אני מותרת לעולם של הגדולים ושאני לא רוצה יותר לשבת
על הספסל ולהסתכל על היודאלפניקים משחקים כדור עף ולדמיין איך יהיה כשאהיה גדולה.
אז נעלתי נעליים והנה אעלה למגרש.
וככה ישבתי לי בלב על הספסל וחיכיתי שיקראו לי לבוא לשחק כי להגיד ׳בואו נשחק ויאללה׳ או לשחק לבד על המגרש
עוד אין לי אומץ.
רצה המזל או ניצחה הכוונה וזה קרה בדיוק כפי שהזמנתי והגיעה שרה ואמרה לי בואי הולכים לשנות את עולם בריאות
הנשים בישראל ובאה מיכל ואמרה בואי נעשה קצת רפואה נשים קהילתית. ואני באה. ומשתתפת בשינוי.
וזה לא כזה מפחיד להיות במגרש, מסתבר שכל היודאלפניקים כמוני, גם עוד מנסים להבין מי נגד מי וכמה-כמה במשחק.
וכולנו לא גדולים
אלא פשוט גדלים.

ישבתי השבוע באיזו הרצאה של איש רפואה סינית נהדר, הוא סיפר שהסתובב שנים עם השאלה שאיך זה שהג'ינג,
אותה תמצית סודית של האדם, איך היא נחשבת עכורה ולא טהורה.
ישבתי מולו, מבולבלת, וחשבתי לעצמי רגע, אולי אני לא מבינה את השאלה? מה, איך לא?

התמצית הזו.
ריבוא האפשרויות.
התוהו ובוהו של האינסוף. ברור שעכורה. דחוסה. סוערת, סבוכה. מרושתת. העבר שלא קרה לנו והעתיד שעוד יוגרל.
ובתוכו מפה הדרגתית להזדמנות שבהירה רק ללב ולנשימה; המציאות. חדה להפחיד. שורטת. מלטפת.
כשנגמרים החיים ופרק המסע מסתיים, הג׳ינג בעצם אומר זהו, הבטריה נגמרה.

כשמבקשים ממני להסביר מה זה הג׳ינג הזה שאני כל כך מתעקשת לשמר או כל כך מבקשת מההריוניות שלי לשמור
עבור העוברים שלהם, אני מסבירה שכשאשה וגבר עושים אהבה (בתקווה זה מה שהם עושים), במפגש
החומר שלו (זרע) עם החומר שלה (ביצית + בית), נוצר מטען.
המטען הזה הוא כמו תוכנית האם לשארית חייו של האדם הנוצר שם.

כמו כל תוכנית, היא יכולה להתגשם במלוא תפארתה או לההרס מהזנחה וגורל אכזר.
התפקיד שלנו כבני אדם, הוא להיות בקשב למיצוי מלוא היָכְלָה שלנו (יָכְלָה – פוטנציאל בעברית, מילה חדשה שנכנסה
וגברה לאחרונה על הצעה אחרת, שהרבה יותר מוצאת חן בעיני; גְּלוּמָה). פיזית. נפשית ורוחנית.
מי שניתנו לו קלפים רעים (אפשר יהיה לכנות את זה חרא גנטיקה וביש מזל), בקשב ובאהבה יוכל לחיות חיים בריאים ומלאים,
ולהיפך; זה שניתנה לו קונסטיטוציה (איך אומרים את זה בעברית????) מפוארת, אם יזלזל בה ויתעלל בעצמו;
סופו עלול להיות רע ומר.
עכשיו מה שמסבך את העניינים, הוא שהחיים העובריים שלנו, נספרים.
אפילו היפוקרטס כתב לפני 2 וחצי מילניומים, שמצבה הרגשי של האישה ישפיע על פרי הריונה.
כיום יודעים שפרט לגנטיקה שקובעת את החומרה של העובר, המידע אותו משדרת האם לעובר,
משפיע על התוכנה של העובר המתכונן להתמודדות עם העולם החיצון.
לדוגמא, אם שחוותה לחץ נפשי ארוך במהלך ההריון, המסר שהיא מעבירה לעוברה גם בעזרת רמות גבוהות של הורמוני לחץ,
יכול לגרום לו לפתח דריכות מוגברת ומודעות גבוהה יותר לאיומים פוטנציאלים.
אם יגיח ילד זה לעולם מלא לחצים, יהיה בעמדה שתוכל ״לנצל לטובה״ את התיכנות העוברי הזה, אולם אם,
והלוואי, ויגיע לעולם נינוח, אהוב ושקט, אמצעי ההסתגלות שלו וחשדנותו בסובבים, עלולים לבוא לידי ביטוי בהפרעות שונות.

כשהבנתי את זה, ליבי התמלא בהערכה ואשמה כלפי האחריות הבלתי ניתנת לתיאור שיש לנו האמהות.
איזה אדירות אנחנו. וכמה זה קשה.
כמה עוד יותר קשה האמירה הזו כשאנחנו מנהלים בישראל הריון כמו זירת חשדות. עוד בדיקה ועוד בדיקה ועוד איום;
הפלה מאיימת, תינוק קטן מדי, גדול מדי, מדידות, ספירות,צמצוצים, העמסות, דקירות, מה לא? ובתוך כל זה אנחנו נדרשות
ודורשות ״להתנהג כרגיל״ כי ״הריון זה לא מחלה״.
הגיעה הרגע לעצור את זה ולבנות שפה מיטיבה לאמהות ועוברים. מקצב זמן מתאים לאמהות ועוברים.
הם העולם אם לא שמנו לב.

(יש לי עוד כל כך הרבה דברים לספר לכם בנושא, אבל את כולם למדתי מפרופסור מרק גלזרמן.
קחו לכם כמה שעות וקיראו את הספרון הנהדר "הרפואה המגדרית – לקראת המובן מאליו״ בהוצאת אוניברסיטה משודרת.
אחותי האהובה שלחה לי את ההרצאות, אז הנה לכם: http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=460337)

על מנת לשמר את הכוח הפנימי הזה ולאפשר לו להתגלם בחיינו בתפארת, עלינו להיות בשמחה. זה קודם כל.
ובהזנה. שתי משימות קשות כשלעצמן. עלינו לנוע מספיק ולנוח בהתאם. לעשות אהבה במידה.
ללמוד לתת ולא פחות ללמוד לקבל.
מי שתמצא את הדרך שלה, ואני מדגישה את הדרך שלה, כי כל הספרים האלה שממלאים ארנקים של אחרים
ומתיימרים להגיד לכן איך צריך לחיות. מה צריך לאכול. ומה צריך לחשוב. זה לא.
אז מי שתחפש את הדרך שלה, ולעתים תמצא, יהיה לה טוב. ובזכותה.

וכדי לסתור את עצמי כמו שצריך, אספר לכם שהסינים מונים כמה חומרים שמחזקים את הג׳ינג.
ביניהם עדשים, ביצים, קוויאר (איך לא..), איברים פנימיים, בקר, עצמות, אגוזים, זרעים, אצות, שיליה – יאמי ;), חלב,
חמאה מזוקקת מתכון לזהב הנוזלי הזה פה, מזון מלכות, דוחן, שומשום, קוקוס, ערמונים ופירות יער.

אמרנו ששמחה זה הכי חשוב, ומתוק, כידוע, משמח ומפייס את הלב,
אז רקחתי עבורכם מתכון שמחזק ג׳ינג אבל יותר מזה משמח את הלב.

דבר אחרון לפני שאנחנו עוברים למטבח: הזמנה:
כחלק מהיזמות הסוערת בי, החלטתי שאני חייבת לחזור לרקוד גאגא, לסוע לסוזן דלאל כל שבוע זה
נפלא אבל דורש חצי יום חופש שכרגע אני לא יכולה לאפשר לעצמי.
אז שכנעתי את גאגא לבוא לכאן! הי תראו, זו אני שאומרת יאללה ובואו הפעם.
גאגא אנשים (שזה אומר כולם, ניסיון קודם בריקוד לא הכרחי ולפעמים אף מיותר)
ימי שלישי 20:30, הרצליה ב׳. מתחילים בפברואר. הרשמה אצלי. אולי נרקוד יחד?

עוגת תותים ומנגו קפואה על בסיס גרעיני חמניה

IMG_6241

(חייבים עבורה מעבד מזון)

לתחתית

כוס גרעיני חמניה קלופים (קלויים חמש דק על מחבת על אש קטנה, עד שמזהיבים ומעלים ריח נעים ולא דקה יותר)
8 תמרים מסוג מג׳הול מגולענים
2 כפות זרעי המפ (אם אין אז בלי)
קליפת לימון מגורדת מחצי לימון
כף שמן קוקוס
1/2-1/4 כפית מלח דק/ גס (אני מאלו שמלח וקרמל זה הטעם שלהן)
_____

לקרם תותים ו/או מנגו

כוס תותים בערך (אני ספרתי שישה עשר תותים בינוניים-קטנים) שטופים וקטומי עלים
ו/או
מנגו קלוף+ ג׳ינג׳ר טרי (או חצי וחצי, כמו שעשיתי כאן)
1/4 כוס מזון מלכות בדבש/ דבש/ סילאן טהור/ מיפל טהור
מיץ וקליפה מחצי לימון
כוס יוגורט סמיך מאוד (אני השתמשתי ביוגורמממה)/ יוגורט קשיו סמיך/ גבינת מסקרפונה (הכי טעים)

אם אתם מתכננים לעשות מילוי תותים ומנגו, תעשו חצי חצי כלומר:
חופן תותים+ 1/8 כוס דבש + גרידת לימון +חצי כוס יוגורט
מנגו + 1/8 כוס דבש + חתיכת ג׳ינג׳ר טרי + חצי כוס יוגורט –
תכל׳ס תכננתי עוגה של תותים אבל היתה לי תאונת מטבח ורוב מלית התותים נשפכה לי בתוך הפריזר.
כיף חיים לנקות את זה. בעודי מנקה מצאתי מנגו קפוא אז לא לייאוש ולא לעצבים וכן לתושיה.

 

_____

בקערה של מעבד המזון עם להב סכין שמים את התמרים, קליפת הלימון ושמן הקוקוס ומעבדים
עד שנותרת עיסה שנראית מאוד קרמלית, מוסיפים את הגרעינים (המפ+חמניה) וטוחנים עד שדי מתאחד
(אפשר לטחון עד שאחיד או לעצור בשלב הפירורים הגסים). מוסיפים את המלח ומעבדים לעוד רגע קצר.

משטחים ומהדקים את התערובת בתוך תבנית פיא קטנה (גודל 22 ס״מ/ או בתבנית אינגליש גם ילך).
שמים בפריזר בזמן שמכינים את המילוי.

אם אתם מתכננים לעשות מילוי תותים ומנגו, תעשו חצי חצי כלומר תותים+ 1/8 כוס דבש + גרידת לימון +חצי כוס יוגורט
ומנגו + 1/8 כוס דבש + חתיכת ג׳ינג׳ר טרי + חצי כוס יוגורט ) – תכל׳ס תכננתי עוגה של תותים אבל היתה לי תאונת
מטבח ורוב מלית התותים נשפחה לי בתוך הפריזר. כיף חיים לנקות את זה. בעודי מנקה מצאתי מנגו קפוא
אז לא לייאוש ולא לעצבים וכן לתושיה.
בקערה הריקה של הבלנדר (אל תטרחו לשטוף) שמים את התותים, מיץ הלימון ודבש ומעבדים.
מוסיפים יוגורט ומעבדים עד שאחיד.

מעבירים את התערובת לתבנית עם תחתית גרעיני החמניה ומשטחים.
מקפיאים לפחות 4 שעות.
מוציאים רבע שעה לפני שמגישים.
מקשטים בתותים טריים ומגישים.

IMG_6205

ממרח חלווה מהיר

על כל כף טחינה, כף מזון מלכות בדבש, כפית שומשום שחור.
מערבבים. c'est tout

חלווה ממרח

הדפסת המתכונים הדפסת המתכונים

(7) Comments Write a comment

  1. טוב שחזרת
    כשהשתיקה ארוכה מידיי
    בין מחשבות ומלל
    ההרגשה היא
    כתהום בין שני הרים תלולים

    Reply

  2. איזה כייף! חזרת.
    אפשר להפסיק לדפדף בארכיון.

    Reply

  3. עוד לא קראתי, משאירה לרגע מיוחד. כל כך שמחה שכתבת שוב, חסר לי הבלוג שלך, להשראה לרוח ולטעם טוב.

    Reply

  4. אני דווקא שמחה שאת פה ומדברת וכותבת. אפילו התחלתי לדאוג קצת. כי את כותבת יפה וחכם וגם תורמת מהידע שלך. ואם את חושבת לפעמים בשביל מה? בשביל מי? אז זה קודם כל בשבילך. כי אם תסתכלי אחורה בבלוג שלך, תראי איזה יופי של יומן (גם אם זה לא נכנס אל מתחת לכרית) כתבת!

    Reply

Leave a Comment

Required fields are marked *.